תוספות על בבא מציעא נ״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור בבא מציעא נ״ג
1 וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵן נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ. הֲרֵי אֵלּוּ בִּתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר.
2 מַאי ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר״ – לָאו מִכְּלָל דְּמַעֲשֵׂר בָּטֵיל בְּרוּבָּא? וְאִם אִיתָא דְּחִזְקִיָּה, הֲוָה לֵיהּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל!
3 וּמִמַּאי דְּמַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר – דְּבָטֵיל בְּרוּבָּא? דִּלְמָא לָא בָּטֵיל כְּלָל! לָא מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי, דִּלְגַבֵּי תְּרוּמָה – חוּמְרֵי דִתְרוּמָה קָתָנֵי, קוּלֵּי דִתְרוּמָה לָא קָתָנֵי. וְהָא קָא תָנֵי: וְהֵן נִכְסֵי כֹהֵן!
4 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בָּטֵיל בְּרוּבָּא. וּבְאֵיזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אָמְרוּ – בְּמַעֲשֵׂר שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְשֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא. וְאִם אִיתָא לִדְחִזְקִיָּה, לֶיעְבֵּד לֵיהּ לִדְחִזְקִיָּה, וְנִיחַלְּלֵיהּ עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת! דְּלָא פָּרֵיק.
5 וְנַיְתֵי מַעֲשֵׂר דְּאִית לֵיהּ וְנִצְטָרְפִינְהוּ וּנְצָרֵף! דְּאוֹרָיְיתָא וּדְרַבָּנַן לָא מִצְטָרְפִי.
6 וְנַיְתֵי דְּמַאי! דִּלְמָא אָתֵי לְאֵתוֹיֵי וַדַּאי.
7 וְנַיְתֵי שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, וּנְחַלֵּל עֲלַיְיהוּ מַעֲשֵׂר בִּפְרוּטָה וּמֶחֱצָה, וּנְחַלֵּל הַאי עַל הַיְאךְ יַתִּירָא. מִי סָבְרַתְּ: פְּרוּטָה וּמֶחֱצָה תָּפְסָה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת? לָא. פְּרוּטָה תָּפְסָה פְּרוּטָה, וַחֲצִי פְּרוּטָה לָא תָּפְסָה. הֲדַר הָוְיָא לֵיהּ דְּאוֹרָיְיתָא וּדְרַבָּנַן. וּדְאוֹרָיְיתָא וּדְרַבָּנַן לָא מִצְטָרְפִי.
8 וְנַיְתֵי אִיסָּר! דִּלְמָא אָתֵי לְאֵתוֹיֵי פְּרוּטוֹת.
9 וְשֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא. וְאַמַּאי: וְלִיהְדַּר וּנְעַיְּילֵיהּ! בְּשֶׁנִּטְמָא. וְנִפְרְקֵיהּ! דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא, שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ
10 אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ״, וְאֵין ״שְׂאֵת״ אֶלָּא אֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו״.
11 אֶלָּא בְּלָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר נָמֵי לִיפְרְקֵיהּ, דִּתְנַן: הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא – יִפָּדֶה! כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר יִקָּבֵר.
12 אִי רַבִּי יְהוּדָה, מַאי אִירְיָא ״יָצָא״? אֲפִילּוּ לֹא יָצָא נָמֵי, אֶלָּא: לְעוֹלָם בְּטָהוֹר, וּמַאי ״יָצָא״ – דִּנְפוּל מְחִיצוֹת.
13 וְהָאָמַר רָבָא: מְחִיצָה לֶאֱכוֹל – דְּאוֹרָיְיתָא, מְחִיצוֹת לִקְלוֹט – דְּרַבָּנַן. וְכִי גְּזַרוּ דְּרַבָּנַן: כִּי אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת. כִּי לֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת – לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן! לָא פְּלוּג רַבָּנַן בֵּין אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת, בֵּין לֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת.
14 רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חֲדָא קָתָנֵי: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא. אַמַּאי? וְנִיהְדַּר וּנְעַיְּילֵיהּ וְנֵיכְלֵיהּ! דִּנְפוּל מְחִיצוֹת.
15 וְנִפְרְקֵיהּ? הָאָמַר רָבָא: מְחִיצָה לֶאֱכוֹל דְּאוֹרָיְיתָא, מְחִיצָה לִקְלוֹט דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזַרוּ רַבָּנַן – כִּי אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת. כִּי לֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת – לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן. לָא פְּלוּג רַבָּנַן.
16 אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא אֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה? אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ נָמֵי! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא יֵשׁ בּוֹ, דְּקָלְטָן לֵיהּ מְחִיצוֹת. אֲבָל אֵין בּוֹ, אֵימָא: לָא קְלַטוּ לֵיהּ מְחִיצוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן.
17 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ״, מִמַּעַשְׂרוֹ – וְלֹא כׇּל מַעַשְׂרוֹ. פְּרָט לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אִיתְּמַר. רַב אַמֵּי אָמַר: אֵין בּוֹ. רַב אַסִּי אָמַר: אֵין בְּחוּמְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין בּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵין בְּחוּמְשׁוֹ.
18 מֵיתִיבִי: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר ״הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת רִאשׁוֹנוֹת״.
19 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״אֵין בְּחוּמְשׁוֹ״ – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״דַּיּוֹ״, דְּאַף עַל גַּב דִּבְדִידֵיהּ אִית בֵּיהּ, כֵּיוָן דִּבְחוּמְשֵׁיהּ לֵיכָּא – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״אֵין בּוֹ״, מַאי ״דַּיּוֹ״? קַשְׁיָא.
20 אִיבַּעְיָא לְהוּ: חוּמְשָׁא מִלְּגָיו, אוֹ חוּמְשָׁא מִלְּבַר? אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכׇל אָדָם בְּעֶשְׂרִים – הַבְּעָלִים קוֹדְמִין מִפְּנֵי שֶׁמּוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ. אָמַר אֶחָד: הֲרֵי עָלַי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד –
פירוש תוספות על בבא מציעא נ״ג
1 ואסורים לזרים - פרש"י דמשום מעשר קתני לה לאשמעי' דאפי' איסורא ליכא ומיהו במסכת חלה פ"א מ"ט לא מצינו לפרשו הכי דתנן התם החלה והביכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ולא קתני מה שאין כן במעשר וי"ל כדמפרש בירושלמי ואסורים לזרים אפילו חצי שיעור או דאורייתא או דרבנן דפליגי רבי יוחנן ור"ל בפרק בתרא דיומא דף עד. ואין לפרש דאסורה לזרים אפי' על ידי פדיון דבפרק הערל יבמות דף עד. אמר אין לה פדיון שייריה:
2 לעיל והן נכסי כהן. שילהי ביכורים תנן למה אמרו נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר דתנן בפרק קמא דמ"ש מ"ז אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ממעות מעשר שני ותימה דבפ' בתרא דמעשר שני מי"ב תנן לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת משמע הא לחי דומיא דמת שרי אלמא שרי ליקח בגדים וי"ל דההיא דבפרק בתרא דמ"ש מי"ב אתיא כר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא אי נמי תרוייהו כר' יהודה ובגדים דוקא שהגוף נהנה מהם שרי אבל עבדים אסורים מיתורא דקרא אי נמי תרוייהו כר"מ ומן התורה שרי לקנות כל מילי ומדרבנן הוא דאסור והא דאמר בירושלמי לא נתתי ממנו למת למאי אי ליקח ארון ותכריכין הא לחי נתתי בתמיה אלא לסיכה ההיא דרשה אסמכתא בעלמא היא למאי דאסירא מדרבנן ומוקי לה בסיכה אבל אמת הוא דאתא למעוטי ארון ותכריכין כדתנן בשילהי פירקין דמעשר שני והא דאמר פרק הערל יבמות דף עד. ושם מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוך ממנו שנאמר לא נתתי איזהו דבר ששוה לחיים כו' ואימא לארון ותכריכין ה"פ להא לחודיה אבל סיכה אסורה שמבערו בטומאה הוי כמו אכילה ומשני ממנו מגופו של מעשר משמע וע"ע תוס' יבמות עג. ד"ה נכסי:
3 ועולה באחד ומאה - בספרי דריש ממקדשו ממנו דתרומה עולה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים דמתוך שכפל איסורו כפל עלייתו ואסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא תרומה וערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב ביבש ובלח בס' כשאר איסורין דבפרק הנזקין גיטין דף נד: גבי נפלו ונתפצעו קאמר והא הכא דמדאורייתא בטל ברוב ובפ' כל הבשר חולין דף קטו: ושם ד"ה ומה ובפ' כל שעה פסחים דף כד: ושם יליף איסור הנאה בבשר בחלב מק"ו דערלה ולא פריך מה לערלה שכן צריכה אחד ומאתים להתבטל ובפרק הערל יבמות ד' עד: דחשיב מחפ"ז דהוי בתרומה ולא במעשר ולא חשיב אחד ומאה והתם נמי. אמר ר' יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה:
4 באחד ומאה עולין - מאיסור להיתר ולוקחים מדה אחת ונותנים לכהן כדתנן במסכת ערלה פ"ב מ"א תרומה ותרומת מעשר עולין בק"א וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם במאתי' ואחד ואין צריך להרים וטעמא דצריך להרים טפי בתרומה מבשאר איסורים מפרש בירושלמי משום גזל השבט פירוש כהן:
5 וטעונין רחיצת ידים - אפילו למגע דאילו לאכילה אף למעשר טעון כדאמר בפ' השוחט חולין דף לג: כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור בתרומה ומותר במעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין:
6 הוה ליה דבר שיש לו מתירין - וא"ת תרומה נמי יש לו מתירין בשאלה כדאמר בפ' הנודר נדרים דף נט. וי"ל כדאמר התם מי הוי מצוה לאתשולי עלה אי נמי שנתנה לכהן שאינו יכול לשאול עליה עוד שאינה ברשותו:
7 דלמא אתי לאתויי ודאי - וא"ת בהקומץ רבה מנחות דף לא. קאמר רבי שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ואמר לי רבי טרפון לך וקח בשוק ועשר עליו ולא גזרינן דלמא אתי לאתויי ודאי וי"ל דהתם ליכא למגזר דלמא אתי לאתויי ודאי דידע שפיר דאין מפרישין מן החיוב על הפטור אבל הכא לא אסיק אדעתיה דלא מצטרפי דאורייתא ודרבנן:
8 דלמא אתי לאתויי פרוטות - וא"ת והא דתנן מ"ש פ"ב מ"ח הפורט סלע ממעות מ"ש אלמא מחללין מעשר על פרוטות וא"א לצמצם שישוה מעשר לפרוטות שלימות וא"כ אותו פחות משוה פרוטה אוכל בלא חלול וי"ל דמייתי איסר בהדייהו וא"ת דלמא מייתי פרוטות לבד כדגזר הכא וי"ל דהתם לא טעי דידע דחצי פרוטה לא תפסה אבל הכא טעי דלא מסיק אדעתיה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי:
9 ליהדר ולעייליה - לעיל גבי אין בו שוה פרוטה לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים הרבה ומקרי בהכי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויצא משמע אפי' לא יצא אלא פסיעה אחת ואמאי ולעייליה:
10 כרבי יהודה דאמר יקבר - בספרי מפיק טעמא משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא״ת דבריש פירקין בבא מציעא דף מה. אמרינן כסף ראשון ואפי' כסף שני וי״ל דה״מ כסף על כסף אבל לחלל ב' פעמים פירות על כסף לא וא״ת דבפרק שלישי דמעשר שני מ״י תנן אמרו לו לר' יהודה ומה מעשר שנטמא נפדה לקוח לא כל שכן אמר להם לא אם אמרתם במעשר שנפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח שאינו נפדה כו' אם כן טעמא אחרינא אית ליה ולמה לי קרא בספרי וי״ל דאסמכתא בעלמא הוא אי נמי טרח וכתב לה קרא:
11 אפילו לא יצא נמי - מעיקרא דשני בשנטמא ה"מ למפרך הכי אלא דעדיפא מיניה פריך:
12 לא פלוג רבנן - תימה דבסוף פרק חלק סנהדרין ד' קיג. משני כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות ולא קאמר דלא פלוג רבנן כדקאמר הכא ולא קשה מידי דהתם קאי אמאי דקאמר אלא דעיר הנדחת ואסקוה לירושלים והיה שם בשעת גמר דין ליתאכיל דהא קלטוהו מחיצות וה"ל שלל ירושלים בשעת גמר דין כו' ומסיק לעולם בטהור ואסקיה לירושלים ונגמר הדין דעיר הנדחת ודקא קשיא לך ליתאכיל כגון דנפול מחיצות אמר גמר דין וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדות אפילו נפול מחיצה דלא פלוג רבנן כדקאמר בשמעתין דכיון דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן התורה חל עליו גמר דין אפילו לא נפול מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו אם ירצה ולא מיקרי נמי שלל ירושלי' כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו לקרות שלל ירושלים ולאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה אהא מסיים כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות פירוש לא העמידו דבריהם על דין תורה למיקרי שלל ירושלים ולאכול אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול כלל אבל נפול מחיצות אחר גמר דין לא גזור רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלים ולאכול אע"ג דבשעת גמר דין קלטוהו מחיצות כיון דנפול מחיצות אחר גמר דין אבל אי נפול מחיצות קודם גמר דין אע"ג דלא הוי שלל ירושלים מ"מ לא חל עליו גמר דין דה"ל כגבולים וה"ל שלל שמים כיון שאינו ראוי לאכול ולא לפדות כדאמר בשמעתין דלא פלוג רבנן ויעלוהו כשיעשו מחיצות א"נ דוקא מיירי בנפול מחיצות קודם גמר דין ולא הוי כמו בגבולים דכיון שהיה ראוי לאכלו שעה אחת הוה ליה ממון הדיוט ושלל ירושלים לא הוי כיון דנפול מחיצות בשעת גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוי שלל ירושלים בשעת גמר דין תו לא פקע והשתא אתי שפיר טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת גמר דין גזור למיהוי שלל ירושלים כי ליתנהו בשעת גמר דין לא גזור ואם תאמר דמשמע דיגנזו משום דחל עלייהו גמר דין אבל היכא דלא חל עלייהו גמר דין יאכלו אם תבנה החומה והא אמרינן בפרק קדשי קדשים זבחים דף נט. כשהיה מזבח שלם ונפגם ונבנה אין חוזרין ונראין וי"ל דדוקא זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין:
13 דנפול מחיצות - פי' רוב מחיצות דאי נפול מקצתם אע"ג דאסור לטלטל בשבת מ"מ מקרי מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים קלים כדאמרינן ריש פרק אלו דברים פסחים דף סו. ושם ד"ה תוחב ודף סז דההיא שמעתתא דהלל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה פרצות לכך לא היו יכולין להוליך סכיניהם בשבת לעזרה לשחוט פסחיהם דקודם שנפרצו היו מותרים לטלטל כדאמר רבי יוחנן עירובין דף ו: ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר ואעפ"כ בלילה היו אוכלין פסחיהם:
14 אין בו שוה פרוטה - אין תופס פדיון ולא בעי למדרש אין בו שוה פרוטה אין מוסיף חומש אבל פדיון תופס דסברא לאוקמא מיעוטא בגופה ולא בחומש דפחות משוה פרוטה לא חשיב ממון לתפוס פדיון אבל למ"ד אין בחומשו קשה דטפי הוה ליה למדרש דאינו מוסיף חומש: